כיום בישראל, כמו בכל מדינה נאורה אחרת, יש לילד זכויות רבות. נחתמה אמנה בינלאומית שמכירה בזכויותיו של הילד, ושכל מדינה מפותחת ומערבית חתמה עליה. לנו, הישראליים התל-אביביים נראה הדבר כדבר ברור מעליו, שלכל ילד יש זכויות רבות, ומותר לו למעשה כמעט הכול. האם תמיד היה העולם כה קל לילדים? האם קבלת הזכויות הרשומות באמנה היא אכן דבר שקורה בעולם, או שמא ישנם ילדים המתקיימים ללא הזכויות הללו? על כל זאת אענה בחיבורי זה.
ראשית כל, נסקור בקצרה את ההיסטוריה של זכויות הילד. בעבר הרחוק לילד לא היו זכויות כלל. בעת העתיקה ובימי הביניים ילד נחשב כמו מבוגר קטן במקרה הטוב, וכמו נכס של הוריו במקרה הפחות נעים. ילדים היו מועסקים כמובן מהגיל בו היו כשירים גופנית מספיק כדי לעבוד, ולאיש לא היה אכפת אם העבודה תגרום להם נזק גופני לטווח הארוך. ילדים ממעמד יותר גבוה היו בעלי יותר יכולות ויותר בחירה אולי, אך רק מתוקף היות הוריהם חזקים יותר כלכלית - בשטח לא היה להם יותר אפשרויות, הייתה להורים שליטה מלאה על הנעשה ועל מה שיקרה בחייהם. אצלנו, העם היהודי, היה נהוג לחשוב על ילד כעל מבוגר קטן רוב הזמן. ילד שעבר כבר בר מצווה, כבר איננו ילד, הוא כבר נחשב מבוגר לכל דבר. איש החינוך הראשון שבאמת הכיר בזכויות הילד, ועשה מהפכה בתחום החינוך, הוא כמובן יאנוש קורצ'אק. הנרי גולדשמיט, או בשם העט שלו, יאנוש קורצ'אק היה רופא, מחנך, סופר והוגה. הוא ניהל בתי יתומים בהם הוא עשה ניסיונות ראשונים למה שלימים נקרא "חינוך דמוקרטי". הרבה לפני שהועלה בכלל באו"ם הרעיון להקים אמנה לזכויות הילד, כתב קורצ'אק אמנה שכללה הרבה מהזכויות המצוינות באמנה כיום. הצלחת בית היתומים שלו, והצלחתו כמחנך, וכמנהל מוצלח, הביאה להפצה גדולה מאוד של הערכים בהם הוא דגל בנוגע חינוך. מלחמת העולם השנייה, ויאנוש קורצ'אק בתוכה, היוותה נקודת מפנה לזכויות הילד בעולם. מאחר ובמלחמת העולם ראו מה רע המצב ללא דמוקרטיה, ערכי הדמוקרטיה גדלו, ולתוכם השתרשו זכויות הילד, פחות או יותר כפי שיאנוש קורצ'אק הכיר בהן.
כעת אבחר במספר זכויות שנראות בעיני ראויות מתוך האמנה, ואסביר מדוע הן ראויות. חשוב לציין, שאבחר דווקא את אלו שלא בהכרח מתקיימות, ואת אלו שיש מחלוקת על הכורח שבקיומן. אפתח בחובתה של המדינה להגן על ילדים נכים, ילדים חסרי משפחה, וילדי פליטים (כרשום באמנה). אמקד את דברי בנוגע לילדי פליטים. לפי האמנה לזכויות הילד, יש להגן ולשמור בתנאים טובים, גם על ילדים פליטים, או ממדינות זרות. כנגד סעיף זה ישנה הטענה "עניי עירך קודמים". אלו הגורסים טענה זו מאמינים שבהקצאת משאבים בתמיכה בילדי פליטים וילדי עובדים זרים, אנחנו בעצם חוסכים באמצעים כלפי הילדים המתקשים שלנו. ואכן לכאורה הם צודקים, אין איך להימלט מהטענה של כסף שמגיע לתמיכה בילד במצב קשה שלא אזרח בישראל, נילקח מהמדינה, והיה יכול להיות מושקע בתמיכה בילד ישראלי. אך אם זאת אינני מסכים איתם. לדעתי חשוב קודם כל להעניק לכמה שיותר ילדים, ישראלים, או מארצות אחרות, את התנאים הבסיסיים, בעיקר אם הם כבר בשטחינו, ועדיף להעניק להרבה ילדים זכויות הקרובות ביותר לזכויות אותם הם אמורים לקבל, מלתת לחלק מהילדים זכויות עודפות, וחלק, כאלו שאינם עתידים להיות אזרחים כאן, לא לתת כלל. מלבד זאת, אני מאמין שלכל מדינה יש אחראיות גם כלפי מדינות אחרות, וכלפי עמים שאינם חלק מהמדינה. אני מאמין שעלינו לתת יחס זהה לילדי פליטים ולילדי עובדים זרים, כמו היחס שהיינו רוצים שילדינו יקבלו אם יקרה אסון במדינת ישראל. אני גם מקווה, שכך תיווצר רשת ביטחון של אמון הדדי בין כל המדינות, ונוכל לדעת שיש לנו על מי לסמוך מלבד על עצמינו. על כן אני מאמין שכל אחת מהזכויות הניתנת לילד ישראלי מתוקף האמנה, צריכות להינתן לכל ילד מתוקף האמנה.
הזכות השנייה שלדעתי מאוד רלוונטי להזכירה בהקשר למצב בארץ. הזכות להגנה מפני פעולות מזיקות כגון עינויים, ניצול מיני, ניצול בעבודה, התעללות, הזנחה וטיפול רשלני, ומסחר בילדים. אעמיק יותר בנוגע לדעתי על הזנחה וטיפול רשלני. אני מאמין כי בארץ ילדים רבים נמצאים כיום במצב קשה של הזנחה, שנמדד ע"פ מדינת ישראל כחוקי לחלוטין, והדבר חורה לי. אני מאמין שבהרבה מקרים יחסית באוכלוסיות החרדיות והערביות ילדים מקבלים יחס מכפיר, שכאמור לא נחשב כלא חוקי. ראשית אסביר מדוע חשוב שילד לא יגדל במצב של הזנחה או טיפול רשלני. מלבד סיבות מסוריות ברורות מעליהן, שילד זקוק ליחס חם אוהב ומסור, ושלמנוע מילד יחס שכזה, הוא מעשה לא הומאני בעליל, חשוב לציין שנתינת רשות לטיפול רשלני בילדים, גם מזיק למדינה. ילדים המקבלים יחס של הזנחה, עלולים להידרדר לפשע הרבה יותר מילדים מטופלים היטב, ועל כן למדינה משתלם יותר בהרבה לדאוג שלא יגדלו אצלה ילדים מוזנחים. עתה אסביר למה אני מאמין שבמקרים כה רבים ילדים מקבלים יחס של טיפול רשלני. לפי תפיסתי את העולם, משפחות מרובות ילדים, שבהן מספר הילדים הנמצא בבית הוא גדול מעשרה, לא יכולות להתקיים ללא הזנחה של חלק מהילדים. לדעתי יש גבול לכמות הילדים שיכולה משפחה אחת להכיל בבית אחד, ללא שתהיה בהכרח, תשומת הלב של האם, מגעה החם, לא יכול להיות מוענק לכמות כה גדולה של ילדים, היחס החם, האוזן הקשבת, לא יכולה להינתן במצבים כאלה. בטח שלא כשעל האם לתפקד כעקרת בית במקביל. אני מאמין שהדבר גורם לכך שבמקרים רבים יש הזנחה בישראל, אך מה פלא? המדינה מסרבת להכיר בכך שישנה הזנחה שכזו, ואיש לא מעלה על דעתו להאשים הורים בהזנחת ילדיהם על סמך כמות הילדים שבבית. וזאת למה? כי האוכלוסייה הנאורה יחסית של המדינה, זו הרואה את הבעייתיות שבמצב פוחדת לפעול, ולהגדיל את הקרע החברתי.
לסיכום, ישנן שתי הזכויות שלפי דעתי המדינה צריכה לשים עליהן הרבה יותר דגש. הזכות הראשונה היא הזכות גם לילדים שאינם עתידים להיות אזרחי המדינה, לקבל את כל הזכויות באמנה. הזכות השנייה היא הזכות להגנה מפני יחס רשלני, שכן אני מאמין שבמשפחות מרובות ילדים בהרבה מהמקרים לא מטפלים בבעיות במשפחות אלו.
חבי
